אז מה לחזור לסוס ? קצת מפחיד. קצת מפחיד אמר זה שמרסק שוב ושוב את מה שהוא יודע לטובת מה שאינו ניתן להריסה. איזה ידיעה מנחמת, ידיעה מאירה, ידיעה משמחת, יש בסיס בתוכי בלתי ניתן להריסה, מוקף בחרסינות, וכל חלק שנשבר מקרב אותי יותר ויותר אל עצמי. כל בלבול ושאלה שמתבהרת, כל אמונה שאני בוחן מחדש, נוטש ומחזיר, כל אויר שאני נושם מקרב אותי יותר אל עצמי.

ויש מי ששואל למה בכלל לעשות את המסע הזה ? והאם יש מסע ? ואולי זה אני בכלל שואל ? היינו אך.

זה מסע אל אושר, אל עושר, אל רווגוניות, אל שמחה, אל שקט, אל חברות אמת, אל התרגשות, אל צבעוניות, אל שלווה, זה מסע אל התרחבות, אל מרחבי תודעה חדשים, מרחבי נשמה חדשים, זה מסע אל מעבר לגבולות הגוף, אל מעבר לגבולות ההגיון. וזה לא מסע אל שום מקום שם בחוץ.

זה מסע פנימה, אל ניצוץ החיים שבי שמחובר אל ניצוץ החיים של כל מה שקיים

זה מסע פנימה, אל הבנת הגוף שלי, המוח שלי, הלב שלי, המילים שלי, הפעולות שלי שמחוברות אל כל דבר שאני בא איתו במגע

זה מסע פנימה שאני עושה כי אכפת לי ממי שאיתי, ממי שלידי,

וזו הדרך היחידה שאני מכיר שיכולה להציף את העולם באהבה

לפי הצורה בה דבר מעוצב ניתן לנסות ולהבין את תכליתו, אך לא רק הצורה. מה עוד ?
אם אני רוצה להבין את התכלית הגוף האנושי, ואני מסתכל מבחוץ, אילו פרמטרים אני יכול לבחון ?

• צורתו החיצונית
• סוג החומר
• מבנה החומר
• "הקלט והפלט" -
  • מה נכנס ומה יוצא ממנו
  • 5 החושים
• המקום בו הוא נמצא (תפקידה של כוס במטבח שונה מתפקידה של כוס במעבדה)
• המעבד שלו: מחשבה, רגש
• החלקים הפנימיים השונים

במבט מהיר זו מכונה שעובדת באינטרקציה מלאה עם כל העולם. בלי העולם סביבנו אנו לא מתקיימים, בלי מגוון האוכל שמצמיחה האדמה, בלי האויר שמסננים לנו העצים
כל מי שאנחנו, כל המכונה שאנחנו , זו אינטרקציה אינסופית עם העולם. העיניים, האויר, האוכל, המים, החושים, בני האדם האחרים.
אנו בפני עצמנו, כיחידה בודדת, לא יכולים להתקיים רגע.

מעט מידיי זמן מוקדש להבנה של הקשרים שלנו עם העולם, ואילו זה הדבר שנותן לנן חיים.
הרבה מאוד זמן כתרבות אנו משקיעים בדברים מתכלים ברי חלוף חסרי חיים.

וגם אני שם, מצד אחד נהנה מיצירה על מחשב, מאוד נהנה, נהנה לתכנת, נהנה לבנות. ויש בי רצון עז להשקיע בכך עוד עוד. אך רגע אחד של טבילה במים חיים של נחל זכורה בתודעתי יותר משעות של תכנות ולא משנה עד כמה היצירה יפה. ברגע אחד של חיבור לטבע כל החיים שבי מגיבים לכל החיים שבחוץ, מגע האויר, מראה הנחל, תחושת המים על הגוף, משב האויר המלטף את הגוף הרטוב והקרירות, מנגינת פכפוך המים.

ועדיין דבר מה חסר. למה אני לא יותר שם ופחות על המחשב ? מה מושך אותי לעבודה הזו ?
אינטרקציה עם בני אדם. יש רצון לחלוק משהו בין כולנו, בין בני אדם.
הבטחות אחד לשני בדמות עסקים (צריך להכין מערכת כזו לאדם כזה)
הצורך להתפרנס שלא מתאפשר בצורה חיים הנוכחית לממש זאת דרך האדמה. ואולי כן ? איך ?

מעט מידיי זמן אנו כתרבות משקיעים בהבנה של התכלית שלנו.
מרגע שנולדו, חיים בתוך
ועד כמה שנראה לנו שאנו ערים לתכליתנו

עולם שהוא גן עדן מתחיל בתודעה שלנו, ולאחר מכן בתרבות שלנו

רק תרבות של גן עדן תוכל לממש עולם של גן  עדן

התודעה היא הנביעה דרכה אנו יוצרים את החיים שלנו

התרבות היא הסביבה, מצע החיים בה אנו משגשגים או נובלים

תרבות חדשה אשר ביום יום שלה מפתחת את החיים, את התבונה באדם, תרבות אשר לומדת עצמה, ברוך, בעוצמה.

כבירים לאין שעור, מוסתרים מפני עצמנו,

מתגלים אט אט

איך נוצרת תרבות חדשה ?