הכאב הכי עמוק שלנו זה הניתוק. הניתוק מהנשמה, הניתוק מהאחדות האינסופית. כאב כה עמוק שהוא נסתר מענינו, מכוסה במילים. אנו לא מבינים למה אנו לא מבינים. אנו לא מבינים למה דברים לא מסתדרים לנו. למה אנו חווים את שאנו חווים. חווים את מגבלות התפיסה, חווים את המרחק מאהובינו.
בצורה אבסורדית שכזו נראה שככל שאנו נהיים יותר נוכחים, אנו יכולים יותר ויותר לחוות מרחק מאחרים, רואים וחווים את מרחק ההוויה שבנינו.
אך נראה שזו אשליה. חווית המרחק בין בני אדם, בין אלו שרואים עצמם כמודעים לאלו שכביכול לא, היא לא יותר מחווית המרחק שנותר לכל אחד מאיתנו לגמוע אל עבר האחדות. כעת אנו נוכחים לו יותר, והוא משתקף שוב ושוב במראות/אנשי/טבע העולם שסביבנו.
אנו כל הזמן בדרך, מתקדמים, בקצב כזה או אחר, היעד שלנו ידוע – אנו נזכר. נשוב אל עבר האחדות. עם כל צעד אל עבר האחדות הפנימית, המרחק מאהובינו קטן, תהום שסופה להעלם, התמזגות שהולכת וגוברת עד שנעלמים אנו אחד בתוכי האחר. עד שנעלמים אנו בתוככי עצמנו.
סופינו להזכר. נזכור איך הגענו, איך בחרנו לצאת למסע, נכיר בעוצמת הבחירה לשכוח, באומץ הטבוע בנו. נתמלא הערכה. נזכר ונחווה רפואה, נזכור ונהיה חמלה, נזכר ונתפוגג באהבה.